עלי הדקל ברוח נשמעים כמו גשם
מה זה משנה?
להיות כמו הציפור והיעלים –
הם פשוט שם.

אחרי ההתלהבות הראשונית מהנוף ומהיעלים, המשיכה הזאת החוצה, חזרתי להתבוננות פנימה ורציתי להיות כמוהם: לשבת בשלווה.

הצפורים מצייצות,
הזבובים מזמזמים,
והיעלים שקטים –
אני, בכל אופן, לא שומעת אותם.

רגעים של הקשבה שקטה. לא מצפה לכלום, מנסה לא לחשוב על כלום. ופתאום אני שמה לב: הם לא משמיעים קולות. לא שזה חשוב. פשוט זה מה שאני קולטת ברגע הזה.

שמש צהרים.
מגבת לבנה על הראש
כמו כלה בחופתה.
ספסל העץ קשה –
להרפות לתוכו
להרפות לחיים.

הצום היה סוג של הרפייה לחיים.
בתור מי שרגילה לאכול לאורך כל היום, המעבר לשתיית מים בלבד במשך 5 ימים עורר שינויים עמוקים בתפישה שלי לגבי אוכל: מה זה אוכל בשבילי? האם הצורך הוא פיזי או מתחיל מהראש?
הרגשתי שאני משתחררת מסוג של התמכרות. כמו שהמורה הסיני שלי אומר: המודעות שלי נהייתה המאסטר ולא האוכל.
מאז שחזרתי, עברתי לאכילה במשך 8 שעות וצום של 16 שעות, ואני מרגישה מאוד טוב עם זה.

התרגול האינטנסיבי של הצ'י קונג – לבדי מדי בוקר ובשיעורים היומיים עם המורה מסין – העמיק את השקט. אני מרגישה את זה גם עכשיו – בתרגולים שלי ובטיפולי ההילינג שאני עושה.  

החוויה כולה היתה מאוד טובה, כך שהזמנתי לי את אותו החדר כבר לפברואר – לשבוע נוסף של שתיקה וצום.

מרתק אותי כשהמדע והצ'י קונג מדברים באותה שפה: בזמן הצום תרגלנו "נשימת עובר" – העובר ברחם נושם דרך הטאן טיין התחתון (=המרכז האנרגטי שבבטן, שהוא האנרגיה המולדת שלנו). זוהי נשימת צ'י (=אנרגיה), לא נשימה של אויר. רק אחרי שהוא יוצא לאויר העולם, מתחיל התינוק לנשום דרך הריאות. כשאנחנו מתרגלים נשימה כזאת של הצ'י בטאן טיין התחתון, אנחנו מפעילים את האנרגיה המולדת שלנו ומחזקים את צ'י כל הגוף. והנה היום (21.11) שמעתי הרצאה של ד"ר דניאל פומפה (חוקר מחלות, כולל סרטן, מומחה לריפוי מרעלים ולצומות כשיטת ריפוי), והוא ציין שבצום של 5 ימים (של שתיית מים בלבד) האינטליגנציה המולדת הופכת להיות מקור אנרגיה.